1. השתמשו כמה שיותר בשפת גוף שתפרש, תדגיש ותבהיר את הסיפור. אתם לא חייבים להיות פנטומימאים בשביל זה. פשוט צריך להזיז את הידיים ולפעמים חלקים אחרים (לפי נטיותיכם) כדי להמחיש את המילים ואת הרגשות. לדוגמה, כשקורה משהו מפחיד בסיפור אפשר להתכווץ עם הגוף. כשקורה משהו מגעיל או מרתיע אפשר לעקם את הפנים בהתאם. הידיים הם כלי חשוב ביותר בתיווך המילים הקשות. אנחנו יכולים להסביר בעזרתן מה זה לעוף, מה זה ליפול, לאיזה כיוון עף דוד אריה או נופל; איפה נמצאת הבטן (שלנו) של הענקית שעליה נפל דוד אריה. ילדים שלא יבינו את כל המילים, יטיבו להבין את שפת הגוף בצורה אינטואיטיבית. אפשר בעצם להתייחס לכל הרפתקה של דוד אריה כמו כוריאוגרפיה קטנה (בישיבה או בתנועה בכלל) שבה כל תנועה מספרת את הסיפור.

2. שנו את קצב הדיבור והטון בהתאם לעלילה. נהוג לומר שחייבים להקריא לילדים לאט ובבטחה כדי שהם יקלטו מה קורה בסיפור. באופן עקרוני זה נכון, אבל חשוב להיות טבעיים בהקראה. וחשוב גם לשנות את קצב הקריאה בהתאם להתרחשויות. לדוגמה, כשדוד אריה משוטט לו בג’ונגל הסיבירי והוא עדיין לא הסתבך בשום צרה, אפשר להקריא לאט ובנינוחות. כשדוד אריה כמעט נאכל בידי הענק הבכיין, מוטב להגביר את הקצב ולהלחיץ את הסיטואציה מעט כדי שהמשתתפים יבינו מה קורה בסיפור מבחינה רגשית ודרמטית.

3. שעת סיפור היא שיחה. שעת סיפור אינה שיעור בכיתה והמספר/ת אינו/ה מורה. מדובר בשיחה. בדקו באילו מקומות בסיפור עולה שאלה שאפשר לשאול את הילדים. בהרפתקאות דוד אריה המשימה הזאת פשוטה כי צפריר, האחיין של דוד אריה שמקשיב לסיפורים, בדרך כלל שואל את השאלות שמסקרנות את הילדים. איזה אוצר היה בתיבה? למה כולם בכו בקרקס בצחקקוב? איפה דוד אריה ראה את ההשתקפויות שלו אחרי שפגש את עצמו בראי? את השאלות האלה אפשר לשאול את הילדים לפני שממשיכים בסיפור ולראות מה הם מנחשים או מדמיינים. אפשר גם לשאול אותם בצורה אישית: איזה אוצר הייתם רוצים למצוא? איפה אתם רואים את הבבואה שלכם? וכיו”ב שאלות שגורמות לילדים להשתתף בסיפור.

4. שעת סיפור היא לא שיעור לשון. מעבר לשימוש בשפת גוף יש דרכים נוספות להסביר מילים קשות. אבל הכלל החשוב ביותר הוא לא להפוך את שעת הסיפור לשיעור לשון. ילדים יכולים ליהנות מסיפור גם אם לא יבינו את כל המילים וכל ההתרחשויות. זה חלק טבעי מתהליך הלמידה שלהם – להיפגש עם דברים לא מובנים ולאט לאט להבין אותם. בנוסף, אין צורך לעצור על כל מילה קשה ולהציע פירוש מילוני. עדיף לפזר תוך כדי קריאה מילים נרדפות שמסבירות בצורה מיידית את פירוש המילה הקשה. לדוגמה, כשמופיעה המילה “תיבה” נאמר מייד אחריה “קופסה”. כשמופיעה המילה “לקרצף” נאמר מייד אחריה “לנקות” ונמשיך בסיפור כאילו המילים שהוספנו הם חלק מהטקסט. חשוב מאוד לא להירתע ממילים קשות בסיפור. אחרת, איך ילדים יעשירו את אוצר המילים שלהם? וחשוב לזכור שמבחינת ילדים לעתים קרובות גם “תיבה” וגם “קופסה” הן מילים חדשות וקשות באותה מידה. 

5. ליהנות, לצחוק ולכייף! התכלית הראשונה של סיפורים ושעות סיפור היא ההנאה. כשאנחנו נהנים מסיפור אנחנו מדמיינים, ונהנים ללמוד מילים, חווים רגשות, מסתקרנים, מקשיבים ומשתתפים – בקיצור, ההנאה מסיפור חופנת בחובה מגוון עצום של כישורי חיים שמאפשרים לכל אחד מאיתנו להתפתח ולשפר את איכות חיינו. ואני לא מדבר רק על הילדים, אלא גם על כל מי שהחליט/ה לספר סיפור לילדים. ככל שאנחנו המספרים נהנה יותר, הילדים ייסחפו אחרינו וייהנו גם הם. לכן חשוב לבחור סיפורים שאנחנו אוהבים ובמקרה של הרפתקאות דוד אריה, חשוב לבחור את ההרפתקה שאנחנו הכי אוהבים ודווקא אותה לספר. וגם: חשוב לשמור על אווירה כיפית ומזמינה ולדעת שכל רגע של קשב והנאה מסיפור הוא יקר מפז.